צילום: תמר לם, ניר סגל
כמו אימפרסריו, יוסי ברג מזמן לבמה את שלושת המבצעים המשתתפים בשמם בטון של כרוז. ראשון מוזמן לבמה אבשלום לטוכה!, אחריו טל אדלר אריאלי! אליהם מוזמן להצטרף עודד גרף! וברג מציג את עצמו בשם: יוסי ברג! ומשליך חופני קונפטי צהובים מכיסיו בטרם יצטרף לחיבוק קבוצתי עם רקדניו.
רביעיית רקדני 'פולחן האביב' של ברג, מתמסרת לסדרה של קומפוזיציות מושהות בסגנון טאבלו ויואן שמזכירות אנדרטאות לנופלים, הלא הם גיבורי העם.
בשלב זה כבר שומעים את המוסיקה החד-פעמית של סטרווינסקי 'פולחן האביב', אבל מתוך היצירה המקורית של ניז'ינסקי באותו שם, שנובעת ממסורות עממיות המוקדשות לפולחן הקרבת בתולה בתקופה הפגאנית, כדי להבטיח את בוא האביב- היוצרים מתיחסים לפולחן, במשמעתו הרחבה יותר. את מקומו בחיינו הציבוריים הם מפרקים ומרכיבים באופנים שונים וחושפים שכבות שמתייחסות לאתוסים ולמיתוסים שלנו- קודם לכל, במבט חד כמו של מנתח מוח.
סטרווינסקי כתב מוסיקה שנשמעת כמו המפץ הגדול, המחיר הכבד שמשלמת חברה קצרת ראייה שנאחזת בפולחנים קדומים מדי חילופי העונות. מה יותר קרוב אלינו, בדיוק בנקודת הזמן הנוכחית?
ברג-גרף פורשים יריעה שמורכבת באופן מתוחכם משכבות שכבות של חומרים הרלוונטים לנו היום: חמרים מדם לבנו בינינו לבין השלטון, בינינו לבין מסורות ומוסכמות המעכבות ומסכנות אותנו כחברה, וכאלה שהם בינינו לבין האחרים, שמהם ישאב הכוח.
איפה שזה לא מתחיל, זה מתגלגל בהמשך לדימויי אלימות, נשק נשלף הרבה יותר מדי מהר. התרגלנו לראות בכך פיתרון לסכסוכים ולא בעיה. אפשר אולי לומר שמפולחן האביב נשאר ענן זיכרון של פולחן אקזוטי, אבל פולחן של מוות- עבר,הווה ועתיד- הוא זה שבצלו אנחנו חוסים. לא רק באשר למניפולציות דמויות פולחן המקדמות פחד מסכנות קיימות או מדומות מבחוץ, אלא ככלי משחק פוליטי-ציני, על גבינו- החמוצים.
אלה כלי ריסון, כלים להטיית תפיסת המציאות של ההמונים. מוות כאיום מרחף מניפולטיבי, מוות שמאדיר את השלטון, מוות לשקשוק זנבו של הכלב. לך תדע.
בעבודה זו כמו בחלק מיתר מהעבודות הקודמות, ברג-גרף מאד ממוקדים ומאורגנים בהובלת קו נראטיבי מרכזי שמכיל גם יובלי זליגות, כעין מהלכים אסוציאטיביים מוגבלים, שבסופו של דבר משתלבים, מבלי לשנות את המסלול המרכזי.
העבודה רוויה בהומור דק ובשפה תנועתית מדויקת, מבלי ליפול לסגנון יתר. יש לה אופי כמעט אימפרוביזורי, אם כי היא מלאה בהוכחות שההיפך הוא הנכון. כמובן שזה בולט בחלקים הסמי-אוניסונים הקצרצרים ובוינייטות המהודקות.
ארבעת המשתתפים עושים עבודה מצוינת ושומרים על אותה רוח שמלווה את היצירות של ברג-גרף שיש בהן משהו משחקי- במובן של משחקי ילדות- ומשהו שמתחזה לתמים, אבל מבפנים הוא יודע לשאוג, בדרכו. .